גמישות פוגשת כאב: הסיפור המערכתי

כאב, למה עכשיו?

אם הגעתם למאמר הזה, כנראה פגשתם לא רק את מתנת הגמישות אלא גם את פניו המתישות של הכאב. גמישות כשלעצמה אינה אמורה להכאיב, וההוכחה: על אף שמדובר בתכונה מולדת - הכאב לא היה שם תמיד, או לפחות לא נכח בעוצמות שבהן הוא פוגש אתכם כיום.

אך אם השינוי המבני ברקמת החיבור עליו הוסבר בפרק 2 הוא חלק ממי שאתם מאז ומתמיד, ולא חל שום שינוי פתאומי באנטומיה הבסיסית שלכם – מה קרה פתאום שהצית את המדורה? כיצד הפך התפקוד היומיומי השגרתי למאתגר? התשובה אינה טמונה בשינוי מבני, אלא בסיפור תפקודי שמתפתח לאורך ציר הזמן.

המרתון הסמוי 

מכיוון שרקמת החיבור אינה מספקת למפרקים ולגוף את התמיכה האוטומטית הנדרשת, הגוף נדרש להשקיע באופן קבוע הרבה יותר אנרגיה ומאמץ שרירי אקטיבי אפילו כדי לבצע פעולות יומיומיות פשוטות כמו ישיבה, עמידה או הליכה.

המאמץ התמידי הזה דורש מהגוף הרבה אנרגיה, לכן מצד אחד הוא מנסה לחסוך במאמצים ומייצר פתרונות חוסכי אנרגיה ככל שמתאפשר - אך פתרונות זמניים אלו מייצרים בהדרגה ריבית של עומס מכני מצטבר על הרקמות. 

במהלך שגרה יציבה, המוח מצליח לנהל את מאזן המשאבים שלו בצורה מאוזנת יחסית, והכאב נותר "שקט". אך לאמיתו של דבר, מתחת לפני השטח מתנהל כל הזמן "מרתון סמוי" של ניהול אנרגיה ומשאבים.

נקודת המפנה: הרוויה המערכתית

תוצאת המרתון הזה היא שהגוף הגמיש נמצא לעיתים קרובות על סף קצה גבול היכולת שלו. לאורך השנים, בזמן שהעומס הולך ומצטבר בשקט, המוח לומד לסנן את איתותי הכאב או אי-הנוחות הקבועים ומתייחס אליהם כאל 'רעשי רקע'. העובדה שהכאב נוכח עוד מגיל צעיר, גורמת לגוף להתרגל לכאב ולא לייחס לו חשיבות. 

עם השנים, הכאב מטפטף באופן קבוע מתחת לרדאר, אך בסופו של דבר העומס הולך ומצטבר עד שהמערכת מגיעה לנקודת רוויה מערכתית, בה הוא אינו מסוגל לשאת עוד את העומס - והתוצאה היא התפרצות כאב:

השרירים נחלשים מכדי לשאת את הגוף לשמור על גבולות התנועה של המפרקים (רוויה מכנית), ובמקביל - מערכת העצבים אינה מסוגלת לווסת את איתותי הכאב ולנהל את האנרגייה באופן יעיל, בשל אותות הכאב החוזרים ונשנים (רוויה עצבית). מצב זה משנה את גיוס השרירים ומציף את הכאב אל פני השטח (להרחבה עברו למאמר 6). 

במילים פשוטות, כשהגוף הגיע לנקודת הרוויה - אנשים רבים ידווחו על כאב עז ללא תנועה חריגה או מאמץ משמעותי ויתהו בתסכול מה גרם לכאב להתפרץ. אך התשובה אינה טמונה במאמץ הרגעי שקדם לכאב, אלא במרתון שהתנהל בגוף במשך שנים ושחק את היכולת שלו להתנהל ביעילות עם העומס המכני (=השרירי והמפרקי) והעצבי (=גירויי הכאב).

פעמים רבות, הנקודה המסוימת בה הגוף מוצף ברוויה המערכתית הזו מתעוררת על רקע מסוים של טריגר מהותי, פיזי או רגשי. 

הטריגר ששבר את הגמל

הטריגר אינו הגורם היחיד לבעיה, אלא משמש כקש ששבר את גב הגמל: הוא מאתגר בבת אחת את שארית משאבי האנרגיה שעוד נותרו למערכת, ומקרב אותה במהירות אל הקצה.

השפעתם של טריגרים אלו אינה תמיד מיידית או ניתנת לזיהוי באותו הרגע; לעיתים מדובר בתהליך הדרגתי שבו קיומו של הטריגר מקשה על המערכת לאורך זמן ומסית את מאזן המשאבים לרעתנו. עם זאת, רבים יודעים להצביע על הטריגרים המרכזיים הבאים כנקודת המפנה - או כפי שאמרנו ה'קש' - להתפרצות הכאב.

בשורות הבאות נציג את הטריגרים הנפוצים ביותר המהווים פעמים רבות את נקודת ההתפרצות של הכאב:

1. הטריגר ההורמונלי והמגדרי

ההורמונים בגופנו משפיעים ישירות על החוזק והאלסטיות של רקמת החיבור. מסיבה זו, אחוז ניכר מאד מהמאובחנים בתסמונת כולל דווקא נשים (לעומת גברים שאצלם הורמון הטסטוסטרון מעודד בין השאר פיתוח מסת שריר המגנה על המפרקים ועוד). 

אצל נשים רבות, התנודות ההורמונליות המחזוריות משפיעות על גמישות הרצועות ומהוות טריגר להתפרצות תסמינים שונים. בנוסף, אצלן גיל ההתבגרות (המאופיין בטלטלה הורמונלית) מהווה פעמים רבות נקודה בה מתעורר כאב, לאור ניהול האנרגיה השונה שנדרש במצב החדש.

2. תקופות הריון ולידה

במהלך תקופת ההריון, הגוף מפריש הורמונים ייעודיים, ביניהם הורמון הרלקסין (Relaxin) שתפקידו לרכך ולהגמיש את הרצועות באזור האגן כדי לאפשר את תהליך הלידה.

אצל אישה גמישה, שרקמת החיבור שלה מאופיינת ברכות יתר מלכתחילה, הריכוך ההורמונלי הזה משפיע על הגוף כולו. היציבות המפרקית משנה את אופייה, ומערכת הפיצויים השרירית נדרשת לניהול אנרגיה מאומץ בהרבה תחת משקל הבטן והעומס החדש. התוצאה היא התעוררות של כאבים בעיקר באזורים נושאי משקל, שלעיתים קרובות דורשים מענה ותמיכה תנועתית גם אחרי תקופת הלידה (ראו פרק 'כאבי אגן').

3. מתח, סטרס ומערכת העצבים 

מערכת העצבים והשרירים שלנו עובדים יחד בתיאום מלא. אנשים רבים המתמודדים עם כאב וגמישות יתר יכולים להצביע על נקודת זמן בה הכאב הפך לנוכח או עוצמתי: תקופה של עומס רגשי, מתח, חרדה או חוויית טראומה. לעיתים קרובות, השינוי המנטלי הזה משפיע על מאזן המשאבים של הגוף.

כדי להבין מדוע מתח נפשי משפיע בצורה כה מורגשת על הגוף הגמיש, חשבו על דימוי של 'מטפס הרים': אצל בעלי גמישות יתר היציבות אינה קורית מאליה ועליהם 'לטפס על ההר' כל הזמן עבור התפקוד השוטף תוך חיפוש תמידי של תנוחות שיאפשרו להחזיק את הגוף באופן פעיל. זאת בשונה מאדם רגיל שנהנה מיציבות פסיבית גם ללא מאמץ מיוחד. 

כעת, מה יקרה למטפס העייף ברגע שיפגוש מצב מצוקה? המקום הראשון שייפגע מהמצב החדש יהיה האזור שעייף גם ככה: השרירים והמפרקים. בכל מקרה הם עובדים במקסימום עד קצה גבול היכולת, ובמצב בו נדרשת אנרגיה נוספת עבור התמודדות רגשית למשל - מערכת העצבים תנתב חלק מהאנרגיה לשם במקום להשקיע את כל האנרגיה בהחזקת הגוף, והתוצאה תהיה חולשה וכאב.

זהו מנגנון אוטומטי* הקיים אצל כל אדם וכל אחד יושפע ממצבי מתח רגשיים במקום הפיזיולוגי הרגיש אצלו. אך עבור הגוף הגמיש, שינויים רגשיים משפיעים במידה ניכרת ואין צורך במצוקה רגשית גדולה כדי להגיע לכאב עז בשל שילוב הנתונים*.

4. חוסר תנועה ממושך

מכיוון שהגוף הגמיש נשען כמעט לחלוטין על השרירים שלו כדי לייצב את המפרקים - לעיתים, תקופה ממושכת שבה הגוף נאלץ להפסיק לזוז משנה את מאזן הכוחות. 

זה יכול לקרות בעקבות מחלת חום ממושכת שהצריכה שכיבה ממושכת במיטה, קיבוע של איבר עקב פציעה קלה, או מעבר חד לאורח חיים יושבני (כמו תקופת מבחנים עמוסה). היחלשות מהירה של השרירים בתקופות אלו משאירה את המפרקים ללא התמיכה האקטיבית שהם כה זקוקים לה, ומקרבת את המערכת במהירות אל נקודת הרוויה המערכתית. 

משיבוש תפקודי לתכנות מחדש

בין אם הגוף נפגש עם טריגר אחד מובהק ובין אם חווה שילוב של כמה מהם, התוצאה היא מעבר של המערכת כולה ממצב מאוזן למצב מגננה. אך בדיוק בנקודה זו בה הכל נראה משובש, טמון גם הפתרון: הכאב שאתם חווים כעת אינו נובע מנזק מבני בלתי הפיך, אלא משיבוש תפקודי, עצבי ותנועתי בניהול המשאבים של הגוף.

כשם שהמוח ומערכת העצבים משנים את דפוסי העבודה שלהם בעקבות עומס וטריגרים כדי לחסוך באנרגיה, כך ניתן לתכנת אותם מחדש. באמצעות תרגול תנועתי מבוקר המותאם למכניקה הגמישה ומספק למוח תחושת הגנה וביטחון, נוכל להחזיר לגוף את היכולת לגייס את השרירים המייצבים בצורה אוטומטית, חסכונית ובריאה.

כל מידע המועבר בכל דרך שהיא, אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי והינו בגדר המלצה בלבד! 

בכל מקרה של כאב ולמטרות אבחנתיות, יש לפנות לרופא המטפל או לאיש מקצוע מוסמך.

* אין הרבה הבדל בין הצורה שהמוח מגיב לאיום רגשי לבין איום פיזיולוגי: כשהמוח מזהה איום פיזי או רגשי הוא מתגייס להגן מפני הסכנה דרך הפעלת מערכת ההישרדות (הסימפטטית), ומשנה את סדרי העדיפויות כדי לחסוך באנרגיה.

← נקודת הפתיחה של 'מטפס ההרים' נמצא בעומס אנרגטי גבוה וקרוב לנקודת הקצה של הרוויה המערכתית.
← עומס איתותי הכאב יכול להתפרש ע"י המוח כמצב סכנה, משום שהגוף צריך שוב ושוב לכבות שריפות של כאב אך לא מצליח לעשות זאת  בדרך יעילה.  
← במצבי מצוקה המוח מגביר את הכיווץ בשרירים הגדולים והשטחיים וכך מוסיף על העומס השרירי עומס מתיש במיוחד, ומפחית באופן זמני את הפקודות המדויקות לשרירים המייצבים העמוקים - דבר שמפחית את התמיכה הדינמית במפרקים.