אכזבת הפענוח התקין: מחיפוש לאבחנה וטיפול

בפרקים הקודמים הכרנו את המכניקה של המפרקים, את האופן בו הם נעים, ומה קורה למפרק הגמיש בזמן תנועה. הבנו כיצד השוני בארגון הקולגן משפיע על רקמת החיבור, וגורם למפרקים לטווח תנועה מוגבר לצד פציעות מיקרו-טראומה. 

עם זאת, המציאות הכואבת מספרת שאנשים רבים הסובלים מתתי פריקות נתקלים שוב ושוב בתסכול מעיק: הם ניגשים לרופא עם כאב משמעותי, נשלחים לצילום של האזור הכואב והתשובה המתקבלת היא: תקין. כיצד זה ייתכן? 

בפרק זה נסביר מדוע תתי הפריקות ופציעות המיקרו-טראומה כל כך קשות לזיהוי, איך בכל זאת ניתן לאבחן, ומה ניתן לעשות כדי לעצור את גלגל הכאב.

ההדמיות והבירורים המאכזבים: "תקין"

לתתי הפריקות ישנו אופי חלקלק וייחודי המקשה מאד על זיהוין. כפי שהסברנו, מדובר בהחלקה זמנית של המפרק מהמסלול התנועתי הרצוי. 

ההחלקה הינה תזוזה עדינה מאד שאינה קיצונית, ולכן קשה לשים עליה את האצבע אם אין היכרות ספציפית עם תתי פריקות מסוג זה. 

בנוסף, טבען של תזוזות עדינות כאלו להתאים את עצמן לכוח המשיכה, ולכן אם בזמן הבדיקה הגופנית המפרק אינו נמצא בתנועה, הוא יכול 'לרמות' ולהיראות כאילו הכול יושב במקום (בפרט אם הבדיקה מבוצעת בשכיבה). כדי לזהות את תת הפריקה, צריך שימת לב עדינה ומומחיות קלינית בזיהוי תזוזות כאלו, וכן לדעת לכלול בבדיקה את התנועה הספציפית שגורמת לפריקה.

גם הזמניות משחקת באופן משמעותי בסיפור: אם חלף מספיק זמן מהתנועה המכאיבה, יתכן שתת הפריקה כבר חזרה למקומה וכעת הכאב שנותר הוא בעקבות פציעה זעירה (מיקרו-טראומה).

האם פציעות זעירות אלו ניתנות לזיהוי באמצעי הדמיה שונים? לרוב, התשובה שלילית. מכשירי ההדמיה השונים לא נועדו לזהות שינויים מינוריים ברקמת החיבור, ולכן פציעות המיקרו-טראומה אינן ניתנות לזיהוי באמצעים רפואיים שונים (כמו צילומי רנטגן, הדמיות אולטרסאונד, בדיקות CT ו MRI). המכשירים הללו מחפשים שברים, קרעים מלאים או דלקות מאסיביות, ואינם מסוגלים לראות את איכות הסיבים של רקמת החיבור את השחיקה המיקרוסקופית שמתרחשת בהם.

במילים אחרות, הגוף שלכם באמת פצוע, הכאב הוא פיזי ואמיתי לחלוטין, אך הטכנולוגיה הנוכחית פשוט לא מותאמת כדי "לראות" אותו. לעיתים, הסימן החיצוני היחיד למרקם הרקמות הייחודי שלכם מופיע דווקא על פני העור, שנוטה להחלים ולהצטלק בצורה איטית ולא תקינה (ראו פרק תסמינים נוספים).

למרות שהבדיקות ובירורים הרפואיים אינם מזהים את תתי הפריקות, חשוב שתדעו: אתם לא מדמיינים! התחושה ש'משהו זז מהמקום' המלווה בחולשה או קושי וכאב בהנעת המפרק - אינה 'שום דבר', אלא תזוזה פנימית קטנה ומכאיבה, הנגרמת מרקמת חיבור שונה שאינה מצליחה לשמור על גבולות הנעת המפרק. 

להיכן לגשת בפועל?

בנקודה זו בה הבנו שהכאב הינו מכני ואמיתי, נוכל להמשיך הלאה בשני מסלולים: חלק מהאנשים הסובלים מהסימפטומים ירצו להיבדק ע"י גורם מקצועי, שיאבחן בוודאות את מקור הבעיה וייתן להם אישור חיצוני ממה בדיוק הם סובלים. חלקם האחר פחות יתמקד בכותרת האבחנתית אלא יחפש דרכי פעולה לשיפור המצב בהווה.

אבחנה תינתן ע"י רופא עם מומחיות ספציפית בתחום, וטיפול לצורך הקלה על התסמינים יינתן ע"י פיזיותרפיסט או מאמן כושר בעלי הכשרה וניסיון מעשי בתחום היציבות המפרקית. 

הטיפול: מדוע זה חשוב?

מכיוון שהבעיה החלה מתזוזה עודפת של המפרק שגרמה לו להחליק מהמסלול התקין - הפתרון יהיה ללמוד להחזיק את המפרק באופן יציב בזמן תנועה. 

לכן, החלק החשוב ביותר הוא לזהות את האזור התנועתי ואת חוסר היציבות שגורמת למפרק להחליק מהמסלול הבטוח שלו; ולהפעיל שרירים בצורה יעילה שתשמור על גבולות הנעת המפרק ותמנע כאב ופציעות. על עקרונות הטיפול הפיזי והחשיבות הקריטית שלו תוכלו לקרוא בפרק הבא.

האבחנה: מדוע זה חשוב?

פעמים רבות הסבל הממושך והחולשה המסתורית מובילים לתחושת חוסר וודאות, ולרצון לקבלת אישור חיצוני שיזהה בבירור את מקור הבעיה. מצד אחד נרצה להרגיע חששות ולאשר שלא מדובר כאן בבעיה חריפה או מסוכנת מעבר לעניין מכני, ומצד שני נרצה לשמוע שאיננו מפונקים, שהסבל שאנו חווים אמיתי ומוכר לעוד מישהו בעולם, ולקבל הנחיות לטיפול מותאם.

אבחנה רשמית מעניקה פעמים רבות תוקף משמעותי לכאב, היא שמה סוף למסע המתיש של החיפוש אחר הסברים ל"כאב מסתורי", ומאפשרת להעביר את האנרגיה מהמאבק לקבל הכרה – אל המאבק לשיקום הגוף והחזרה לשגרה. 

למעשה, הפרעות גמישות יתר יכולות להיות מאובחנות תחת קטגוריות רפואיות ספציפיות (ראו פרק 5), אך מדובר בתהליך אבחנתי מורכב במיוחד משום שהתחום סובל מחוסר הכרה מספקת בארץ ובעולם. בעקבות המורכבות, השאלה המתבקשת היא: האם חייבים להשיג את ה"נייר הרשמי" של האבחנה מהרופא? 

האמת - לא תמיד. 

אם המטרה שלכם היא להפסיק לסבול, להתחיל לזוז נכון ולהשתקם – הטיפול התנועתי הוא העיקר, ולא השורה האבחנתית בתיק הרפואי. פיזיותרפיסט או מאמן שמתמחים בגמישות יתר יוכלו להתחיל לעבוד איתכם על ייצוב וחיזוק גם ללא אבחנה רשמית בתיק הרפואי. 

לצד זאת, ישנם מקרים מורכבים בהם האבחנה תוכל לעזור ככלי מקדים המאפשר מענה אינטנסיבי ויעיל, אך גם אז היא לא תהווה תחליף לצורך בשיקום פיזי: במקרים בהם התפתחה תסמונת כאב מורכבת המגבילה את התפקוד היומיומי באופן משמעותי, או במקרים בהם מוצגים תסמינים רפואיים מורכבים (כמו מעורבות מערכות גוף פנימיות) ויש צורך ברופא מקצועי שיחבר בין הדברים וידע לכוון לטיפול רפואי מותאם. אבחנה יכולה גם לסייע מסיבות בירוקרטיות וטכניות כגון קבלת הפניות לבדיקות או מימון טיפולים שונים, סיוע בהכרה רפואית ומיצוי זכויות, או לצורך אבחון משפחתי במידה וקיימת מעורבות גנטית.

כרטיס הכניסה בידכם

בין אם קיבלתם אבחנה רשמית ובין אם לא - הדבר החשוב ביותר הוא לעזור לעצמכם ולהתקדם ללמידה פיזית, לחזק את הגוף שלכם וללמד אותו להתמודד עם נתוני הרקע שגרמו למעגל התסמינים שאתם חווים, ולסייע לו לתפקוד מיטבי.

זכרו: הטיפול והתרגול הם כרטיס הכניסה לשיפור איכות חיים! האבחנה היא כלי שיוכל לסייע לכם לצורך כך במצבים שונים. כדי להבין מה יחפש הפיזיותרפיסט או מאמן הכושר כדי לעזור לכם להתגבר על הכאב והחולשה, אתם מוזמנים לעבור לפרק הבא.

כל מידע המועבר בכל דרך שהיא, אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי והינו בגדר המלצה בלבד! 

בכל מקרה של כאב ולמטרות אבחנתיות, יש לפנות לרופא המטפל או לאיש מקצוע מוסמך.