מפרקים ותתי פריקות: (לא) נעים להכיר!

סיור במערכת הגמישה

בפרק הקודם הכרנו את הגמישות הסימפטומטית המוגדרת כהפרעות גמישות יתר, וציינו כי ההבדל המרכזי בינה לבין גמישות נטולת סימפטומים טמון באתגר של הגוף לייצב את עצמו בשל חוסר היציבות המפרקית.

מה גורם לחוסר היציבות הזו, ומה בעצם קורה בתוך הגוף הגמיש בכל תנועה? מדוע אתם הוא משדר כאבים, קליקים, או תחושה שהאיברים פשוט "זזים ממקומם"? כדי לענות על השאלות האלו נצא לסיור קצר בתוך המכניקה של המפרקים, נתבונן על המפרקים הגמישים מקרוב ונבין מה המקור לתחושות הבלתי מוסברות הללו.

כשהמפרק יוצא לסיבוב

המפרקים בגוף בנויים משתי עצמות סמוכות (או יותר) המחוברות ביניהן, וסביבן נמצאים שרירים שתפקידם לאפשר תזוזה.

כדי להבין איך נראה מפרק טיפוסי (כמו הכתף או הירך), ניעזר בהמחשה פשוטה:  קחו יד אחת וסגרו אותה לאגרוף, ועם היד השנייה צרו צורה של קערה ועטפו איתה את האגרוף.

באופן רגיל, האגרוף יושב בצורה יציבה וממורכזת עמוק בתוך הקערה. ומה מחזיק את שני החלקים האלו סמוכים ומיוצבים, בזמן הנעת המפרק - כשהאגרוף נע בתוך הקערה?

המייצבים החשובים האלו הם רקמות חיבור שונות, וביניהם רצועות – מעין 'חגורות בטיחות' חזקות וקשיחות, המונעות מחלקי המפרק לזוז הצידה או להתרחק בזמן תנועה.

בגוף הגמיש חגורות הבטיחות האלו עשויות מחומר רך מהרגיל, וכך בזמן תנועה, ובמיוחד בתזוזה מהירה או קיצונית, רקמת החיבור לא תמיד מצליחה לספק את האחיזה הנדרשת כדי להחזיק את חלקי המפרק במקום הרצוי. בעקבות כך, האגרוף והקערה מתרחקים זה מזה יותר מהטווח הרצוי, והאגרוף מעט מחליק ויוצא באופן זמני מהמסלול הממורכז והבטוח שלו בתוך הקערה. 

כדי לפצות על החופש התנועתי המוגזם שמאפשר את ההתרחקות הזו, הגוף נאלץ לגייס את השרירים שעוטפים את המפרק. השרירים, שאמורים בעיקר להניע את הגוף, מוצאים את עצמם עובדים שעות נוספות כמייצבים קשוחים. הם מתכווצים בכל הכוח למשוך את ה'אגרוף' חזרה, כדי שלא 'יברח מהקערה'. זו הסיבה שגורמת שוב ושוב לשרירים תפוסים, נוקשים ועייפים כל כך, גם בלי לבצע פעילות מאומצת במיוחד. אולם, במצבים שונים השרירים אינם מצליחים לסייע לחופש התנועתי המוגזם, וכך נוצרות תתי פריקות כפי שיפורט בהמשך. 

הריקוד של העצמות המקבילות

בנוסף למפרקים ה"עגולים", בגוף קיימים מבנים נוספים של מפרקים. בין היתר, ישנם מפרקים בעלי טווח תנועה מצומצם המאפשרים רק תנועתיות קלה, והם מורכבים משתי עצמות סמוכות ומקבילות שביניהן מחבר סחוס (שגם הוא אחד מרקמות החיבור). תפקיד הסחוס הוא לאפשר תנועה עדינה, ובו בזמן למנוע תנועה מוגזמת ולשמור על המנח הרצוי של העצמות.

קחו לדוגמא את עצמות האגן האחוריות המאפשרות התכופפות של הגב וזזות מעט בכל הנעה של הגוף - אלו עצמות מקבילות המאפשרות תנועתיות קלה. כעת, מוכר לכם מצב בו הבטן והרגליים יכולים להתקפל בצורה קיצונית, ואתם יושבים או ישנים בצורות משעשעות? זהו מצב שהעצמות המקבילות מאפשרות תנועה יותר מהטווח הממוצע מכיוון שרקמות החיבור אינן קשיחות מספיק.

החולשה של רקמות החיבור גורמת לכך שבגוף הגמיש ניתן לזהות לעיתים קרובות "תזוזת יתר" של עצמות אלו וסטייה קלה מהמנח הרצוי. למרות שמדובר בשינוי קל בסך הכול, הוא עשוי להסב אי-נוחות משמעותית. סטיות כאלו יהיו קשות מאד לזיהוי בצילום או בבדיקה גופנית, אלא אם כן למאבחן ישנה מיומנות ספציפית בתחום גמישות יתר.

פריקה או תת פריקה?

כאן אנחנו מגיעים להבדל החשוב בין פריקה מלאה לחלקית:

פריקה מלאה (Dislocation): מצב נדיר יחסית, המתרחש בדרך כלל בעקבות טראומה פיזית קשה (כמו תאונה או נפילה חזקה). במצב זה העצם יוצאת לחלוטין מהמפרק, והחזרתה למקום דורשת לרוב התערבות רפואית. בהקשר לגמישות יתר, מצב זה אינו נפוץ אך עשוי להיגרם בשכיחות גבוהה משאר האוכלוסייה בנוכחות פגיעה פיזית.

תת-פריקה או פריקה חלקית (Subluxation): זהו המצב השכיח והמצוי ביותר בקרב אנשים עם גמישות יתר. במצב זה העצם זזה מעט ממקומה, מחליקה הצידה וחוזרת חזרה באופן עצמאי, לעיתים בתוך שניות, ולעיתים לאחר מנוחה ותנועתיות עדינה. מומחה שמכיר היטב את התחום יוכל להחזיר אותה בעדינות למקומה.

קליק: ככה זה מרגיש

אנשים רבים מתארים זאת כך: "הרגשתי כאילו הכתף שלי ברחה לרגע", "הרגל שלי יצאה מהמקום באמצע ההליכה" או "הלסת שלי נתקעה ויצאה בקליק חזק". תתי-הפריקות הללו מלוות לעיתים קרובות ברעשים של 'קנאקים', קליקים ותחושת חיכוך חריגה, שכעת נוכל להבין כי הם נובעים ממפרק משוחרר מדי שמסוגל לתנועתיות מוגברת ומחליק זמנית מהמסילה האנטומית שלו. 

האופי החלקלק של תתי-הפריקות מסביר מדוע הן כל כך קשות לזיהוי: מדובר בתזוזה שאינה קיצונית, ולכן קשה לשים עליה את האצבע אם אין היכרות ספציפית עם תתי פריקות מסוג זה. בנוסף, התזוזה נוטה 'להסתדר' במנוחה באופן חלקי ולנוע שוב בחופשיות רבה מידי בזמן תנועה שגרתית, ולכן היא לא תורגש בבדיקה גופנית שאינה כוללת את התנועה הספציפית הגורמת לתזוזה. מסיבה זו בדיוק גם בדיקות דימות שונות עלולות שלא לשקף את התמונה המלאה משום שהם אינן מחפשות שינויים מינוריים כאלו ובפרט שהן מתבצעות במנוחה ולא בתנועה.

למרות הכול חשוב שתדעו: אתם לא מדמיינים! התחושה הזו שמשהו זז מהמקום ומלווה בחולשה או קושי וכאב בהנעת המפרק אינה 'שום דבר', אלא תזוזה פנימית קלה שנובעת מרקמת חיבור שונה שאינה מצליחה לשמור על גבולות הנעת המפרק. 

הדבר הנוסף שחשוב לקחת בחשבון הוא, שגם כאשר תת הפריקה מסתדרת בסופו של דבר, הכאב לא נעלם לחלוטין כי התזוזה הקיצונית פצעה מעט את רקמות החיבור (ראו הרחבה בפרק הבא), או הותירה שרירים תפוסים שניסו למנוע את התזוזה. כלומר: גם אם תת הפריקה מסתדרת מעצמה, היא מותירה עקבות שלפעמים לוקח זמן לנקות.

והכי חשוב: את הריקוד הזה ניתן לעצור! 

הקליקים, התזוזות והתחושה שהאיברים 'זזים' ממקומם אינם מעידים על בעיה חמורה, אלא מהווים עדות פיזית לכך שהמפרקים זקוקים לעזרה ולתמיכה אקטיבית (כמובן למעט מקרים חריגים בהם יש לשלול מעורבות של בעיות רפואיות אחרות).

בעזרת תרגול תנועתי נכון, מדויק ומותאם במיוחד לגמישות יתר, נוכל ללמד את הגוף לעבוד בצורה מיוצבת, לבנות סביב המפרקים הרופפים "חגורת מגן" יעילה שתסייע להחזקה יציבה, ולהעניק לגוף את התמיכה לה הוא זקוק כדי לחיות עם הנתון של הגמישות בלי לפגוע באיכות חיים גבוהה.

כל מידע המועבר בכל דרך שהיא, אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי והינו בגדר המלצה בלבד! 

בכל מקרה של כאב ולמטרות אבחנתיות, יש לפנות לרופא המטפל או לאיש מקצוע מוסמך.