סוד הפציעה והכאב: ה'דבק' השונה של הגוף
בפרקים הקודמים הסברנו על המכניקה המפרקית הגורמת לתת-פריקה, לאור מצבים בהם רקמות החיבור אינן שומרות מספיק על המפרק בזמן תנועה.
בפרק זה נתייחס לשאלת עומק מתבקשת: מהו הדבר שגורם לרקמות החיבור למעול בתפקידן ולאפשר למפרק לנוע בחופשיות רבה מדי? ומתי חוסר היציבות המפרקית הופך לעניין כלל-גופני, כזה שמערב סימפטומים של תנועתיות ואי נוחות בכל הגוף?
מחוסר יציבות לגמישות
כאשר מדובר במפרק בודד הסובל מחוסר יציבות, יכולים להיות לכך הסברים שונים, למשל: פציעה בעבר שגרמה לרצועות להתארך וכך המפרק איבד את יכולת ההגנה שהיתה לו, או אפילו לידה שאחריה מפרקי האגן טרם למדו להתאזן ולחזור לתנועה יעילה שתספק להן הגנה.
אולם, קיימים מצבים בהם כל הגוף סובל מחוסר יציבות ותנועתיות מוגברת, ולא רק אזור נקודתי. מצבי חוסר יציבות מפרקית כלל-גופנית משויכים לרוב לקשת של בעיות רקמת חיבור, כלומר: חוסר יציבות המערבת מפרקים מרובים בגוף.
במילים פשוטות: כאשר מדובר באזור נקודתי הסובל מחוסר יציבות, לרוב הגורם נעוץ בטראומה או עומס נקודתי שהגוף חווה. אך כאשר מדובר במעורבות כלל גופנית, הרפואה משערת כי הגורם הינו שינוי מבני ברקמות החיבור, הגורם הן לחוסר היציבות המפרקית והן ליכולת תנועה מוגברת המוכרת לנו בשם 'גמישות יתר'.
חלק מהמקרים מאופיינים ביכולת תנועתית מרשימה וגמישה מגיל צעיר, אך חלקם האחר אינו מלווה ביכולות מרשימות כי אם בשינויי יציבה או קושי בתנועה ממושכת ורק בדיקה מעמיקה וספציפית של היציבות המפרקית תוכל לזהות את חוסר היציבות שעומד מאחור. בחלוף השנים, אל היכולת התנועתית מצטרפים סימפטומים עקביים מתגברים, המצביעים על מנגנון פיזיולוגי שונה - עליו נסביר בשורות הבאות.
שימו לב: זהו פרק העשרה למעוניינים להעמיק את הבנתם בנושא, אך אין חובה להבין את הפרטים המובאים כאן כדי להעניק לעצמכם את הטיפול המותאם למצב ממנו אתם סובלים. את אינכם מסתדרים עם המונחים המדעיים המובאים להלן, אתם לגמרי מוזמנים לעבור לפרק הבא - בראשיתו נציג את המסקנות העיקריות החשובות כדי לא לקטוע את רצף ההבנה.
מנגנון העומק הפיזיולוגי: רקמת חיבור וקולגן
בפרקים הקודמים הזכרנו את רקמת החיבור העוטפת את המפרק, שתפקידה להגן על המפרק ולמנוע תזוזה עודפת. רקמת חיבור היא בעצם אחת מארבעה סוגים של רקמות בסיסיות המרכיבות את הגוף שלנו, והיא בעצם ה'דבק' שמחזיק את הגוף שלנו כיחידה אחת יציבה.
רקמת החיבור מצויה במערכות שונות בגוף ותפקידה לספק תמיכה, לקשר ולהפריד בין הרקמות והאיברים השונים ולהגן עליהם. גם ביחס למפרקים יש לה תפקיד משמעותי וחשוב בהגנה על המפרק ועל מסלול התנועה המדויק שלו, באמצעות רקמות חיבור שונות (כפי שהוסבר בפרק קודם).
ממה מורכבת אותה רקמת חיבור? המרכיב המרכזי והחשוב ביותר ברקמת החיבור הוא חלבון שנקרא קולגן.
כדי להבין מהו הקולגן וכיצד הוא עובד, דמיינו רשת צפופה שארוגה מחבלים. סיבי הקולגן הם ה'חבלים' שמרכיבים את הרשת, והם ארוגים בצפיפות ובסדר מופתי סביב המפרק.
האריגה הצפופה והחזקה הזו מעניקה למפרקים חוזק ויכולת עמידה במתח, וכך בכל פעם שנוצרת תנועה במפרק - רקמת החיבור הצפופה מסוגלת 'לבלום זעזועים' ולספוג את העומסים המופעלים על המפרק בלי שייגרם לו נזק. היא נמתחת בהתאם לעומס, עוצרת את התנועה בזמן ומייד מתאוששת וחוזרת לעצמה.
אצל אנשים עם הפרעת גמישות יתר, קיים שינוי במבנה הגנטי של רקמת החיבור, כלומר, אצלם רשת סיבי הקולגן אינה ארוגה בצפיפות מיטבית. זה מה שמאפשר למפרק את טווח התנועה הרחב: למפרק לא קיימת 'חומת מגן' מבנית וחזקה שעוצרת את המפרק מתנועה מוגזמת, והתוצאה על פני השטח היא גמישות.
השינוי בצפיפות של רשת סיבי הקלוגן: בתמונה משמאל ניכרת רשת סיבים בנויה וצפופה, ובתמונה מימין האריגה דלילה ולכן אינה מספקת את היציבות הנדרשת.
השינוי בקולגן והכאב שבעקבותיו
במילים פשוטות: באופן טבעי, הקולגן שהוא ה'חומר' המרכזי המרכיב את רקמת החיבור, מתפקד כמו 'דבק' משובח המסייע ליציבות של כל הגוף. הוא מרפד את המפרקים ובונה סביבם 'חגורות בטיחות' חזקות וקשיחות, ובונה 'קירות הגנה' סביב איברים שונים בגוף (לדוגמא, קולגן מצוי בדפנות כלי הדם ואיברים פנימיים כמו העיניים, הלב ועוד).
בנוכחות גמישות יתר, הקולגן שאמור לשמש כעמוד התווך המייצב של הגוף אינו מתפקד ביעילות הנדרשת, ובכך משפיע על המפרקים ועל מערכות גוף נוספות (ראו פרק 'תסמינים נפוצים').
כתוצאה מכך, רקמת החיבור אינה פועלת כחומר חזק וקשיח שיודע לבלום זעזועים, אלא הופכת ל'חלשה' או 'שברירית' יותר. היא מתקשה לספוג את העומסים המופעלים על המפרק בשגרה היומיומית ולהתמודד עם המתח הפיזי בצורה יעילה.
בעקבות כך, הרקמות נוטות 'להיסדק' או לצבור קרעים זעירים בעקבות פעולות שגרתיות. פציעות אלו הינן מיקרוסקופיות ונקראות מיקרו-טראומה.
נסכם בקצרה: הפרעות גמישות יתר נובעות משינוי בקולגן של רקמת החיבור. השוני גורם גם לטווח תנועה רחב וחוסר יציבות של המפרק, וגם לפציעות זעירות של מיקרוטראומה.
מעגל הקסמים של המיקרו-טראומה
השילוב בין שני הנתונים הללו חושף את הגוף למעגל מורכב:
בזמן תנועה שגרתית, המפרק נע בטווח תנועה עודף (=גמישות יתר) ועשוי להחליק מחוץ למסלול התנועה התקין שלו. מצד אחד רקמת החיבור נמתחת באופן מוגזם כי היא אינה עוצרת את התנועה; ומצד שני היא שברירית ואינה עמידה מול עומסים גבוהים, בשונה מרקמה בריאה שהייתה מסוגלת לספוג עומס דומה.
כך, מתנועות יומיומיות פשוטות עשויים להיגרם חיכוכים מכאיבים בין עצמות המפרק בגלל חוסר ההגנה מספקת של רקמת החיבור; ובנוסף הרקמה עצמה נפצעת מהעומס הזה ונוצרים בה קרעים זעירים שזקוקים להחלמה.
בעקבות המיקרו-טראומה שחוזרת על עצמה בתדירות גבוהה, הגוף מוצא את עצמו עסוק בשיקום בלתי פוסק של פציעות קטנות אלו: הרקמה סופגת פציעה זעירה, מנסה להשתקם, אך בטרם הספיקה להחלים לחלוטין היא פוגשת ב'מיקרו-טראומה' הבאה. עם הזמן, הרקמות נחלשות בעקבות פציעות חוזרות ונשנות.
זהו ההסבר לכאב ולתחושת הפציעה שמתלווה לתתי הפריקות או לתנועה היומיומית: הרקמה הפנימית נפצעת, וגם כאשר המפרק חזר למקומו המדויק - נותר כאב פנימי של פציעה זעירה. למרות שהיא אינה חמורה, הפציעות הקטנות הללו חוזרות על עצמן והגוף מתקשה להתמודד איתן שוב ושוב.
החדשות הנפלאות: יש מה לעשות!
החלק החשוב ביותר בסיפור הוא: יש מה לעשות כדי לעצור את הגלגל! הגוף שלכם אינו שבור, הוא פשוט בנוי אחרת. התנועה העודפת של המפרקים שגורמת שוב ושוב לפציעות הזעירות והמציקות תוכל להיעצר ברגע שנלמד את הגוף לעבוד אחרת.
אם גם אצלכם קיימים מפרקים (או 'רק' מפרק בודד וכואב) שסובלים מחוסר יציבות ומיקרו-טראומה, המשיכו איתנו הלאה כדי להרגיש טוב יותר בע"ה.
כל מידע המועבר בכל דרך שהיא, אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי והינו בגדר המלצה בלבד!
בכל מקרה של כאב ולמטרות אבחנתיות, יש לפנות לרופא המטפל או לאיש מקצוע מוסמך.