מערכת ההתרעה בפעולה: סנסיטיזציה מרכזית

בפרקים הקודמים דיברנו על תפקידו של הכאב, שנועד להוות נורת אזהרה ולעצור את הגוף מפני פעולות מזיקות. לצורך דוגמה התייחסנו לכאב תחושתי בעקבות מגע עם חום שמטרתו להגן עלינו מכוויות, ולכאב בעקבות מחלה פעילה שהגוף נאבק בה ומשדר כאב על מנת לגייס אותנו לסיוע בהבראה.

בהמשך הכרנו גם את הכאב שמתעורר ללא סיכון מידי לגוף, כמו עומס מכני המופעל שוב ושוב על אזור מסוים והגוף מתקשה להתמודד איתו או מזהה סכנה לפציעה באזור, או בעקבות גמישות יתר בה הגוף מסוגל לטווחי תנועה מוגברים שעלולים לפצוע את הרקמות והכאב מהווה נורת אזהרה לעצור את התנועה העודפת.

בפרק זה נתייחס לתוצאה מורכבת המתרחשת פעמים רבות בעקבות איתותי כאב שחוזרים על עצמם במשך השנים ואינם מקבלים מענה: סנסיטיזציה מרכזית של מערכת תפיסת הכאב (רגישות יתר מרכזית). 

מערכת תפיסת כאב בפעולה

כיצד בעצם נוצרת בגוף תחושה של כאב? כידוע, כל אזורי הגוף מקושרים למוח, והוא זה שאחראי על התנועה, התחושה ועוד. בואו נבין את התהליך הנוירופיזיולוגי המתרחש בגוף כשאנו חווים כאב: 

כאשר נגרמת פגיעה באזור מסוים בגוף, העצבים הפגועים משדרים למוח אותות סכנה ומצוקה, והמוח מעבד את האותות האלו ומייצר את תחושת הכאב. האזור המוחי שבו מתבצע העיבוד הזה נקרא "מערכת תפיסת הכאב".

לכן, אם שמעתם פעם ש"הכאב הוא רק בראש" - שימו לב: בעצם יש בזה צדק וזה לא אמור לפגוע בכם: אם לא היה מוח - לא היה כאב. אדם שהתחושה ברגלו נפגעה לחלוטין ואינה מועברת למוח, לא יחוש כאב גם אם הרגל תהיה מונחת באמבטיה רותחת. הכאב לא נוצר ברגל עצמה, אלא במוח המעבד את איתותי האזהרה שהגיעו מהעצבים המגורים. 

אמנם, עם השנים מערכת תפיסת הכאב עלולה להפוך לרגישה יותר בעקבות שדרים חוזרים של מצוקה. כך קורה, למשל, בנוכחות כאב כרוני, כמו גם במצבי עומס ומצוקה ממושכים.

הכאב הכרוני והשיבוש העצבי

כאב כרוני הינו כאב מתמשך שאינו חולף במשך מספר חודשים (כחצי שנה ויותר). כאב כזה יכול להיגרם בעקבות פציעה שלא הצליחה להחלים, הריון עם כאבי אגן ממושכים, כאבי גב שלא נמצא עבורם מענה ועוד.

במצב כזה, הגוף ממשיך לשדר אל מערכת תפיסת הכאב אותות אזהרה חוזרים ונשנים במשך תקופה ארוכה. אצל רבים מהאנשים, המוח מפעיל לאורך שנים מנגנון של הסתגלות ושיוך רקע שקט – הוא 'מסנן' את האותות של הכאב הקל, הסרבול או העייפות כך שהם פועלים כמו תוכנת רקע בתת-מודע, והאדם ממשיך לחיות איתם כאילו הם חלק טבעי מהשגרה שלו מבלי לתת על כך את הדעת.

אולם, הפעילות השקטה הזו ממשיכה לשחוק את המערכת מאחורי הקלעים: הפצצת האותות הבלתי פוסקת הזו מכניסה את מערכת העצבים לפעילות מוגברת, שמובילה לשיבוש באופן שבו מערכת תפיסת הכאב מעבדת גירויים.

אותה מערכת שנועדה להתריע עלינו מפני סכנות ולעצור פגיעה, הופכת להיות רגישה יתר על המידה. היא מגיבה בעוצמה לגירויים פשוטים, ומתחילה להתריע (לייצר כאב) גם כשאין סכנה מיוחדת או פציעה חדשה. 

כדי להבין למה זה קורה, קחו את הדימוי של גלאי עשן - מערכת שנועדה לזהות עשן ולהפעיל צופרי אזעקה במקרה של גילוי כזה על מנת למנוע שריפות. דמיינו שגלאי העשן השתבש בעקבות שנים של עבודה מאומצת, וכעת מפעיל התרעה על שריפה גם כאשר חולף לידו זבוב... 

זה בדיוק מה שקורה למערכת תפיסת כאב בעקבות החשיפה הממושכת לאותות מצוקה: האזור המוחי הזה הפך לרגיש ומעבד אותות באופן משובש ומוגזם, וכעת המערכת מגיבה בעוצמה גבוהה גם לגירויים קלים. 

בפועל, המשמעות היא שהכאב הכרוני מטפס פעמים רבות לעוצמות וממדים מבהילים. המוח מגיב לגירויים שונים ב'פלייר' (Flare-up, שמשמעותו 'התלקחות') ומשדר כאב בעצימות גבוהה. זה יכול לקרות בעקבות גירוי שבעבר גרם לכאב קל בלבד, או אפילו בעקבות מגע תחושתי רגיל כמו יד שמונחת על הגוף; ועל אחת כמה וכמה כאשר מופעל עומס ישיר על האזור המהווה את מקור הבעיה - או אז הכאב מטפס לעוצמות בלתי נסבלות לחלוטין. כמו כן, המערכת הזו יודעת להתעורר ולהגיב גם בעקבות מצבים רגשיים שונים (על כך תוכלו לקרוא בפרק הבא).

נסכם את התהליך ונקרא לו בשמות המקצועיים המקובלים:

• העצבים בגוף שולחים למוח אותות מצוקה בלתי פוסקים (בגלל עומס מכני, רגשי ועוד).
• הפצצת האותות הממושכת משבשת את מערכת תפיסת הכאב = סנסיטיזציה (רגישות יתר) מרכזית.
• המוח ה'משובש' מייצר כאב מוגבר גם בלי סיבה מהותית או סיכון ממשי = כאב נוציפלסטי.

זה קרה בגללי?

אנשים רבים מוטרדים כאשר הם מחפשים מענה לכאב ונתקלים שוב ושוב במשפט המרגיז: "הכאב הוא בראש שלך". גם ההבנה שהכאב המוגבר הינו שיבוש מוחי של מערכת תפיסת הכאב, מעלה אצל רבים את השאלה: האם זה באשמתי? האם יכולתי למנוע את התופעה?

אז חשוב שתדעו: פעולתה של מערכת תפיסת הכאב הינה אוטומטית; היא מייצרת כאב עוד לפני שאנחנו מספיקים לבחור או לחשוב. העובדה שהמערכת הפכה לרגישה ומשובשת אינה תלויה בבחירה האנושית, כל עוד לא נלמדו כלים ופרקטיקות ספציפיות להתמודד עם התהליך האוטומטי הזה.

ואם תרצו עוד הוכחה, שימו לב לפרט הזה: מחקרים והדמיות (כמו fMRI) שבדקו את מערכת העצבים המוחית של אנשים עם כאב כרוני, הדגימו באופן פיזי וברור כיצד המוח שלהם מגיב בצורה שונה ומוגברת ביחס לאנשים אחרים שלא סובלים מכאב, כלומר: המבנה התפקודי ממש משתנה.

אגב, זוהי אחת הסיבות לכך שישנה חשיבות כה גבוהה לאבחון מוקדם של גורמי כאב שונים - כדי למנוע מהבעיה להפוך לכרונית ולשבש את מערכת תפיסת הכאב.

אז מה עושים?

הצעד הראשון הוא זיהוי נכון: אם אתם סובלים מכאבים עזים במשך תקופה ארוכה, ולא נמצא להם מקור אבחנתי רפואי שמסביר את הופעתם (כמו קרע ממשי או דלקת פעילה) - זה הזמן לחשוד שמערכת תפיסת הכאב שלכם אולי נכנסה לשיבוש ולפעילות מוגברת.

עם זאת, ההבנה הזו אינה מחליפה לרגע את זיהוי מקור העומס שהעיר את המערכת מלכתחילה. אם ננסה רק להרגיע את מערכת תפיסת הכאב בו בזמן שהיא ממשיכה לספוג עומסים (מכניים, רגשיים או אחרים) שמציקים לה  – זה פשוט לא יעבוד!

הדרך להרגיע סנסיטיזציה מרכזית של המוח היא באמצעות עבודה רב-ממדית. מצד אחד, מתייחסים בכבוד למקור הכאב ומזהים מוקדי עומס מכני או רגשי המכבידים על המערכת; ומצד שני, מודעים לשיבוש של מערכת תפיסת הכאב ומתנהלים איתה בהתאם – בלי להיבהל מעוצמת התגובות, אך עם התייחסות ראויה אליהן. ללא התייחסות כזו, המערכת רק תגביר ווליום עוד ועוד עד שתקבל את המענה המבוקש.

לסיכום הדברים במשפט אחד: מערכת תפיסת הכאב הגבירה ווליום - ומסיבות מוצדקות מבחינתה. כעת, תפקידנו לעבוד עם הנתונים הקיימים, ללמוד 'לנרמל את המוח' ולהפחית את רמת הכאב.

אם מעניין אתכם ללמוד על הגורמים הרגשיים והמחשבתיים שעשויים להשפיע על המערכת ולהפעיל את אזעקות הכאב במוח - עברו לפרק הבא בסדרה. בפרק שאחריו תוכלו למצוא מידע מעשי וכלים יישומיים להרגעת הסנסטיזציה והכאב המוגבר.

כל מידע המועבר בכל דרך שהיא, אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי והינו בגדר המלצה בלבד! 

בכל מקרה של כאב ולמטרות אבחנתיות, יש לפנות לרופא המטפל או לאיש מקצוע מוסמך.