מנגנון העומק: רקמת חיבור ומיקרוטראומה

מאחורי הפרעות הגמישות 

בפרק הקודם הכרנו את התהליך הפיזיולוגי של חוסר היציבות המפרקית בו המפרק נע בחופשיות רבה מידי, וכך הגוף מתקשה לייצב את עצמו בצורה יעילה. 

הסברנו שהרצועות שאינן שומרות מספיק על המפרק בזמן תנועה, אך מה גורם לרצועות למעול בתפקידן? ומהו הדבר שמאפשר למפרק לנוע בחופשיות רבה מידי? 

ויותר מכך, מה גורם לתנועה המוגברת הזו לכאוב, ולמה זה מרגיש כמו מכה או פציעה פנימית גם אחרי שהאירוע מסתיים ותת הפריקה חוזרת למקומה?

בפרק זה נרצה להבין את מנגנון העומק הגורם לחוסר יציבות זו ואת התהליך הפנימי המתרחש בגוף ומסביר את התופעות האלו וסימפטומים אחרים הנלווים להפרעות הגמישות.

מתחת לפני השטח: רקמת חיבור וקולגן

בשורות הבאות נצלול לרגע מתחת לעור – אל הארכיטקטורה הפנימית של הגוף, ונלמד על החומרים הבסיסיים המרכיבים אותו בדגש על החלקים הרלוונטיים לנושא שלנו: 

הגוף שלנו בנוי מארבעה סוגי רקמות בסיסיות, ואחת החשובות שבהן היא רקמת החיבור. תפקידה לספק תמיכה, לקשר ולהפריד בין הרקמות והאיברים השונים ולהגן עליהם, והיא בעצם ה'דבק' שמחזיק את הגוף שלנו כיחידה אחת יציבה. 

ביחס למפרקים, כל מפרק מורכב משתי עצמות או יותר המחוברות ביניהן, וסביבן מצויות רקמות חיבור שונות: רצועות, גידים, מעטפות שרירים (פאשיה) וסחוסים.

המרכיב המרכזי והחשוב ביותר ברקמת החיבור הוא חלבון שנקרא קולגן. באופן טבעי, הקולגן מתפקד כמו חומר סיכה משובח המייצב ומרפד את המפרקים, הגידים, הרצועות ואפילו את הדפנות של כלי הדם והאיברים הפנימיים.

כדי להבין את זה טוב יותר, דמיינו רשת צפופה שארוגה מחבלים: סיבי הקולגן הם ה'חבלים' שמרכיבים את הרשת, והם ארוגים בצפיפות ובסדר מופתי. האריגה הצפופה והחזקה הזו מעניקה למפרקים חוזק ויכולת עמידה במתח, וכך בכל פעם שנוצרת תנועה במפרק - למרות שהתנועה מעמיסה על המפרק, רקמת החיבור הצפופה מסוגלת 'לבלום זעזועים' ולספוג את העומסים בלי שייגרם נזק למפרק: היא נמתחת בהתאם לעומס, עוצרת את התנועה בזמן ומייד מתאוששת וחוזרת לעצמה.

אצל אנשים עם הפרעת גמישות יתר, קיים שינוי במבנה הגנטי של רקמת החיבור, ולכן אצלם האריגה של סיבי הקולגן פחות יציבה ופחות עמידה. במילים פשוטות: הקולגן, שאמור לשמש כעמוד התווך המייצב של הגוף, אינו מתפקד ביעילות הנדרשת, ובכך משפיע בראש ובראשונה על המפרקים (וכן על מערכות נוספות בגוף, שיפורטו בפרק 'תסמינים נפוצים').

כתוצאה מכך, הרקמה אינה פועלת כחומר חזק וקשיח שיודע לבלום זעזועים, אלא הופכת ל'חלשה' או 'שברירית' יותר. היא מתקשה לספוג את העומסים המופעלים על המפרק בשגרה היומיומית ולהתמודד עם המתח הפיזי בצורה יעילה. מכיוון שכך, הרקמות נוטות 'להיסדק' או לצבור קרעים מיקרוסקופיים בעקבות פעולות שגרתיות. פציעות מיקרוסקופיות אלו נקראות מיקרו-טראומה.

כאן המקום להבין שזוהי בדיוק הנקודה שמאפשרת למפרק את טווח התנועה הרחב: למפרק לא קיימת 'חומת מגן' מבנית וחזקה שעוצרת את המפרק לפני תנועה מוגזמת - שוב, בגלל רשת סיבי הקולגן שאינה ארוגה בצפיפות מיטבית. 

נסכם בקצרה: הפרעות גמישות יתר נובעות משינוי בקולגן של רקמת החיבור. השוני גורם גם לטווח תנועה רחב וחוסר יציבות של המפרק, וגם לפציעות זעירות של מיקרוטראומה.

מעגל הקסמים של המיקרו-טראומה

השילוב בין שני הנתונים הללו חושף את הגוף למעגל מורכב: בכל פעם שהמפרק יוצא מטווח התנועה התקין שלו, דבר שקורה שוב ושוב בשל חוסר היציבות המבנית של המפרק - הרקמה נמתחת וחשופה לעומס גבוה בו היא אינה מסוגלת להגן עליו ולספוג את העומס (משום שבקצה הטווח אין למפרק מספיק הגנה מבנית).

בנוסף, הרקמה הזו שברירית והעומס המוגבר הינו מעבר ליכולת העמידות הטבעית שלה, בשונה מרקמה בריאה שהייתה מסוגלת לספוג עומס דומה. כך נוצרים שוב ושוב קרעים זעירים בסיבי הרקמה, כלומר: פציעות פנימיות כמעט בלתי מורגשת.

בעקבות המיקרו-טראומה שחוזרת על עצמה בתדירות גבוהה, הגוף מוצא את עצמו עסוק בשיקום בלתי פוסק של פציעות קטנות אלו: הרקמה סופגת פציעה זעירה, מנסה להשתקם, אך בטרם הספיקה להחלים לחלוטין היא פוגשת ב'מיקרו-טראומה' הבאה. עם הזמן, הרקמות הולכות ונחלשות מרוב פציעות חוזרות ונשנות.

זהו ההסבר לכאב ולתחושת הפציעה שמתלווה לתתי הפריקות או לתנועה היומיומית: הרקמה הפנימית נפצעת, וגם כאשר המפרק חזר למקומו המדויק - נותר כאב פנימי של פציעה. למרות שהיא אינה חמורה, הפציעות הקטנות הללו חוזרות על עצמן שוב ושוב והגוף מתקשה להתמודד איתן שוב ושוב.

ההדמיות המאכזבות: למה אומרים לכם שהכל תקין?

רקמת החיבור השונה מסבירה מדוע פעמים רבות בדיקות הדמיה שונות אינן מצליחות לזהות את מקור הבעיה והכאב: פציעות המיקרו-טראומה אינן ניתנות לזיהוי באמצעים רפואיים שונים (כמו צילומי רנטגן, הדמיות אולטרסאונד, בדיקות CT ו MRI). המכשירים הללו מחפשים שברים, קרעים מלאים או דלקות מאסיביות, ואינם מסוגלים לראות את איכות הסיבים של רקמת החיבור את השחיקה המיקרוסקופית שמתרחשת בהם. 

במילים אחרות, הגוף שלכם באמת פצוע, הכאב הוא פיזי ואמיתי לחלוטין, אך הטכנולוגיה הנוכחית פשוט לא מותאמת כדי "לראות" אותו. לעיתים, הסימן החיצוני היחיד למרקם הרקמות הייחודי שלכם מופיע דווקא על פני העור, שנוטה להחלים ולהצטלק בצורה איטית ולא תקינה.

החדשות הנפלאות: יש מה לעשות!

החלק החשוב ביותר בסיפור הוא: יש מה לעשות כדי להקל על הכאב ועל התסמינים האחרים! הגוף שלכם אינו שבור, הוא פשוט בנוי אחרת. 

אם קיימים אצלכם מפרקים (או 'רק' מפרק בודד אך כואב) שסובלים מחוסר יציבות ומיקרוטראומה - ניתן ואף מומלץ מאד ללמד את הגוף תנועתיות יציבה שתסייע ליציבות המפרקית ותעצור את מעגל החולשה והכאב. 

ברגע שמבינים את המכניקה הייחודית של הגוף הגמיש ועובדים איתו בדרך ייחודית המותאמת עבורו – אפשר להתחיל לייצב אותו, להרגיע את השרירים והכאב ולחזור לתפקוד טוב יותר בע"ה. 

כל מידע המועבר בכל דרך שהיא, אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי והינו בגדר המלצה בלבד! 

בכל מקרה של כאב ולמטרות אבחנתיות, יש לפנות לרופא המטפל או לאיש מקצוע מוסמך.